אודות העדה הדרוזית

הדת הדרוזית הינה דת מונותאיסטית דוברת ערבית אשר החלה כתנועה באיסלאם השיעי במאה ה-11, והתגבשה במצרים בתקופת שלטונו של הח'ליף הפאטימי השישי, אל-חאכם באמר אללה (המושל במצוות האל, الحاكم بأمر الله).

הדרוזים מאמינים כי ההיסטוריה האנושית מחולקת לשבע תקופות, שבכל אחת מהן פעל נביא ולידו "יודע חכמת נסתר" שהעביר ליחידי סגולה את רזי הדת. דברי כל אחד מהנביאים משלימים את קודמיהם, וביחד הם מצטרפים לכדי אמונה אחת.

על פי האמונה הדרוזית, בתקופתו של אל-חאכִם באמר אללה הופיעו ארבעה מבשרים שונים, אשר האחרון מביניהם, חמזה בן עלי (حمزة بن عليّ), היה המשמעותי ביותר והוכרז כאימאם הדת.

הדרוזים נקראים גם "בַּני מערוף" (بني معروف) ו"אלמווחדון" (الموحـّدون – "בני אמונת הייחוד" – המונותאיסטים).

השם "דרוז" ניתן לבני העדה על-ידי שכניהם הלא דרוזים, הוא הופיע לראשונה בכתובים בכתביו של היסטוריון ערבי-נוצרי, יחיא בן סעיד אל-אנטאכי. על פי המסורת הדרוזית, אחד מהמצטרפים החדשים לדת המווחדון היה נשתכין א-דרזי אשר תחילה פעל בתיאום עם שאר מפיצי הדת, אך לאחר מכן ראה בעצמו את התגלמות האל והחליט להקים דת אחרת. המלחמה בא-דרזי לא איחרה לבוא והוא הובס בידי חמזה בן עלי.

יש גרסאות נוספות לגבי מקור השם, וגם הדרוזים עצמם אינם תמימי דעים לחלוטין בעניין זה. לפי אחת הגרסאות, א-דרזי אכן הפיץ דת שקרית והדרוזים כונו על שמו כדי להשפילם ולהראות את נחיתותם מול המוסלמים. לפי גרסה אחרת, א-דרזי דווקא הפיץ את דת המווחדון בדבקות ולכן הדרוזים נקראים על שמו.

השם "בני מערוף" (בני החסד) בא לציין דווקא את התכונות החיוביות שאפיינו את הדרוזים ביחסיהם עם שכניהם שנתנו להם שם זה, תכונות כגון: הכנסת אורחים, מסירות, נאמנות, סבלנות ומתן עזרה ומקלט לנרדפים. מקורו של השם בספרי הדת שונה ונגזר מהכינוי "אעראף" שניתן לבני העדה, והכינוי "ערפאן" (גנוסטיקה) שניתן לדת הייחוד.

השם האחרון – "מווחדון" היה הראשון שבחרו בו מייסדי הדת לעצמם ולבני עדתם. בשם זה מגולמת האידיאה המרכזית בתורתם והיא ייחוד מוחלט ומופשט של האל. שם זה כמושגים רבים אחרים הקשורים בדרוזים ובדת הייחוד, נשמר תקופה ארוכה בסוד. השם עצמו נגזר משמה של הדת בן אל תוחיד (דת הייחוד).